מדוע לנו להעיד על המשיח

(מַהֲדוּרָה)

"וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ."(שמות ב' ט':16)

"מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב--מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ:  כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן." (ישעיהו נב, ז-ח).

"ויקרב ישוע ואמר להם:

"ניתנה לי כל הרשות בשמים ובארץ. לכו לכן ועשו תלמידים של כל העמים, והטבילו אותם בשם האב והבן ורוח הקודש, למדו. לקיים את כל אשר ציוויתי אותך והנה אני איתך תמיד עד סוף הימים." (מתי כ"ח:18-20)

ללא עדות אין שלום עם אלוהים

 ברבעון בנ"י מס' 160, במסגרת מאמר המערכת (מאמר מבוא), כבר דיווחנו על המשמעות והתוכן של מט. 28.18-20. הסיבה לשקול מחדש את סוגיית העדות הייתה הענקת מדליית בובר-רונצוויג לנשיא הכנסייה האוונגליסטית של גרמניה (ECG), ניקולאוס שניידר, לרגל שבוע האחווה. בעניין זה אנו מפנים את הקורא לגליונות BNI מס' 172 ו-173, בהם התבטאנו נגד סירובו של שניידר לעבוד כעד בקרב יהודים. על סירובו להעיד ליהודים על משיח משלהם הוא קיבל מהיהודים את אות בובר-רונצוויג הנ"ל.

 זה גרם לנו במאמר המערכת הזה לדבר שוב על הצורך בעדות. אנחנו, היהודים המשיחיים של ישראל המאמינים, לא יכולים לאפשר לעמנו בציון להמשיך ולשוטט בחושך רוחני. הרי עדות במובן המקראי והתיאולוגי היא העברת מסר אלוהי כלשהו מטעם האל, שדרכו מתגלה לנו. לאן מוביל הסירוב לכך, אנו יודעים מסיפור יונה.

נביאי תנ"ך

נגענו בנושא זה גם ב-BNI. בישראל הקדומה, עונשי ה"נביאים" (הנביאים) היו רק לטובת העם, והיום אנחנו ממש מתגעגעים אליהם. האפיפיור והרפורמטור מרטין לותר לא היו נביאים בנוסח שליחי האל היהודיים. הם יצרו דוגמות וכללים משלהם בעזרתם הפעילו את כוחם על אנשים. לא היה אכפת להם ממצוות אלוהים, והם הרגו ללא הפסקה אנשים שלא מצאו חן בעיניהם (ראה מלחמת שלושים שנה).

   דיברנו על העדים שהיו פי ה' (יר' ט"ו, יט), כיון ש. הם העידו נאמנה למען אלוהים. (יר' 18.18; השווה למלכים ג' יז.24; הושע ו'5; עמ' 3.8), על נביאי אמת ושקר, שעל פי פקודת אלוהים היו אמורים להיסקל (5 ספרים. משה י"ח 20-22). אלוהים תמיד ייחס חשיבות רבה להבטחת שדברו לא מושחת; לכן נאלץ אליהו הנביא (אליהו) לערוף את ראשי כוהני הבעל. כמה ראשים של תיאולוגים נוצרים בטח מתגלגלים היום? בטרם נצא לדיון ספציפי בתזות יו"ר האק"ג בגיליון זה, נדגיש כי חשוב לנו להראות את הצורך להעיד על המסר של משיח הישועה על הישועה והשלום במיוחד ובעיקר למען יהודים, שהשליח פאולוס הדגיש מאוד ברומא. 1.16-17. שהרי, כך או כך, אנו מדברים על הבשורה המבטיחה ישועה לא רק לישראל, אלא גם לכל אנשי העולם שהאמינו בדם הקורבן של ישוע.

   כשם שבישראל הקדומה היו עמדות של נביאים, כך יש כיום עמדות של תיאולוגים. רק מאמין משיחי שיודע את כתבי הקודש יודע להבחין בין מטיפים אמיתיים לשקריים. ההפקדות לפנסיה של הכומר מספקות לו זקנה מזוינת היטב. הדרשן, שמאמציו מכוונים להצלת נפשות עמו בישראל, אינו מקבל אגורה מהכנסייה ויכול לממן את עבודתו רק בעזרת ארגוני צדקה. תאוות הרווח והשאפתנות רק עוררו את מבקשי התרומות, שראו הזדמנות להתעשר בעסקי " הולילנד " תוך האדרת ישראל. אז התכבד ליו"ר הא.ק.ג. לעוות את הבשורה על גואלו ישוע המשיח באופן ששימח אפילו את הרבנים.

   ג'ר. 23:26 הזהיר מפני נביאי שקר המתנבאים הונאה. מכיוון שבניגוד לנביאים הבודדים הגדולים, הם הפכו ל"נביאים" לא על ידי קריאה, אלא על ידי החלטה שלהם, או לפחות מעמידים פנים שהם כאלה, הם דוחים את חסידיו האמיתיים של ישוע על העובדה שהם לא אמיתיים, לא מוסמכים, כלומר בחובבנות. למעשה, ההיפך הוא הנכון, שכן מי שמציגים את עצמם כתיאולוגים כיום הם יחידים המטיפים בשם ישוע, מבלי שנשלחו על ידו (במקביל לי"ד 14.15; 23.32; 27.15; 29.9; יחזק"ל יג. ו). כשאני חושב על וים מלגו בהקשר הזה, הוא בדיוק הסוג של נביא השקר שמפיץ תאריכים כוזבים להתלהבות ושיבתו של ישוע, תוך שהוא חושף את זהותו האמיתית כמיליונר. ואחרי מותו, תומכיו לא התעוררו משנתם של יפהפיות ישנות. אבל אוי לאלה שמטיפים את מה שהם עצמם המציאו ומציירים תמונות כוזבות (יש' ט' 14; יר' ה':31; 6.13; י"ד:14; כ"ג:25 ואילך; כ"ז:10.14; יחזק' י"ג:2-23) . הטעויות שלהם הן שקרים, בגידה, תחזיות לכסף (מי"ג 5.11), חתירה לטובת העם, כמו ביחסיו של ניקולאוס שניידר עם היהודים (מלכים ג' כ"ב 13; ישעיהו ל"ג:10; ירמיהו ה'). :31; מיכה ב':11); הם גם מואשמים בהטעיית העם (יר' 23.32; 29.8; יחזק' 13.10; 14.10 ואח'), תוך חיזוי שלום ושגשוג (יר' 6.14; 14.13; 23 ,17; 37.19; השוו 27.04k-1314k. -16). זה חל, קודם כל, על מטיפים אמריקאים בימינו, המבטיחים למאמיניהם עושר ושגשוג, וגם התלהבות מוקדמת.

   במציאות, "קהילת-הקהילה" הקטנה של תקופת סוף הימים נאלצת להתייחס לאפשרות של בדידות, פיתוי, עוינות, אסון, סבל ומוות. אין לבלבל בין נביאים לפי קריאה לבין נביאים לפי תפקיד. אם לא הייתי נקרא על ידי ה', לא הייתי יכול להרגיש את הקריאה בתוכי להטיף את משיח הישועה לעם בציון מאז שנת 1977. וכמו פעם בימי קדם הנביאים הנקראים רק הצהירו על בגידה כלפי ה'. הברית, הדבר נכון גם היום, כאשר הכנסייה המוסדית אינה עוד "כנסיית ישוע המשיח". בשמה ובמראה היא עדיין אחת, אבל עם התפתחות הכנסייה הלותרנית-אוונגליסטית, שבה אפילו כמרים הומוסקסואלים מטופלים בסלחנות, היא חדלה להיות כזו. ואם נציגו העיקרי מזדהה עם הרבנים עד כדי כך שהוא מוכן לאסור עלינו, מאמינים יהודים משיחיים ישראלים, לחזות בפניהם את המשיח הצלוב והתרומם, הרי זו כפירה, ירידה באמונה והתכחשות לשמו. במידה מסוימת אפילו חטא ביחס לרוח הקודש. יש לזכור תמיד את האחריות הגבוהה של "מכובד" כזה לכנסייתו ולחבריה. שכן אם אני חוטא, אני חוזר בתשובה כדי לטהר את יחסי עם מושיעי, אבל כאן יש הכחשה מכוונת, שמטרתה להסתיר בכוונה את בשורת הישועה והשלום מהיהודים. זה יכול להסתיים רק במשפטו של אלוהים, כמו מת. 7.21-23.

   עד שהמושיע זעק על הצלב, "זה נגמר!", נאמנות ליהוה הייתה ברכת ישראל; בגידה גררה כל הזמן חוסר מזל לכל העם. אבל סיום ברית "ברית החדשה" של הברית החדשה (ירמיה ל"א, ל"א) פירושה שינוי מהותי לישראל, כאמור בר"מ. 11.17-20. ואובדן בית המקדש בירושלים מקודש הקדשים הוא הוכחה לכך שהעליון התרחק מעמו (ישעיהו ל"ד, ח). ולמרות שהנביאים היהודים הבטיחו לעם ללא לאות את כל הישועה האפשרית אם יפנו מהדרך הלא נכונה, לישראל של היום, למרות חזרתה לארץ מולדתה, אין שלום. הוא לא יתקיים עד שהעם יקרא: "ברוך שבא בשם ה'!" (מתי 23.39). האדון הזה הוא משיח ישוע (זכ' י"ב 10-14). אלוהים מעניש רק על הישועה. אבל אם עדיין נמצא את עצמנו לא מסוגלים לקבל את הישועה שהציע לנו ה' בעצמו באמצעות בנו ישוע המשיח, אנחנו אבודים. פעילות זו בפסיביות הטבועה שלנו צריכה להתפתח בעצמנו – לחפש, לדפוק ולשאול. אז תתגלה לנו הישועה בישועה. גם ציון תיוושע על ידי צדק (דבר אדונאי), וצדק זה כולל את דינו של ה' על מי שאינו מקיים את הצו שקבע ה' (ישעיהו א, כז). למרבה הצער, לותר תרגם לא נכון גם כאן, שכן בתרגום הנכון אי. 1.27 צריך להישמע כך: "ציון במשפט טיפדה ושבעה ביטסדקה!" פשוטו כמשמעו זה נשמע כך: "ציון תיוושע במשפט (!), והשבים - בצדק!"

ללא עדות הבשורה של הברית החדשה אין כפרה

חוט אדום עובר במנדט להעיד על המסר המשיחי של הישועה באמצעות הברית החדשה ("אני מביא לכם בשורה טובה של שמחה גדולה... וישועה", לוקס ב':10; ג':18). "הוא גילה את הבן היחיד שנמצא בחיק האב", אומר יוחנן א':18. על ביאת המשיח הכריזו גם כל נביאיו, ולכן אין לישראל תירוץ לדחות את מושיעו (ישעיהו פרק ל"ג; מעשי השליחים ג, יח). תוך סיכון חייו, העיד פטרוס בהשפעת רוח הקודש כי אין שם אחר מתחת לגן עדן שבאמצעותו לא רק ישראל, אלא כל האנשים ייוושעו (מעשי השליחים ד' 12). פיטר הולך רחוק יותר, מאשים את אנשיו שלו במילים אלה: "את מי שצלבת!" (מעשי השליחים 4.10). זה לא נאמר על המושל הרומי פילטוס, אלא על ה"זקנים" וה"רבנים" של הסנהדרין, שרצו לסתום את פיו של העד המשיחי הזה, אבל פטרוס ויוחנן הודו: "איננו יכולים שלא לומר את מה שראינו ושמע!" (מעשי השליחים ד':20).

   העדים היו יוחנן המטביל (מטביל) (מרקוס א' 4.7; מת' ג':1; לוקס ג':18; מעשי השליחים י':37; י"ג:24); המושיע עצמו (מרקוס א' 14 ואילך 38 ואילך; מת' ד' 23; 12.18; לוקס 443 ואילך; ו':1; עברי ב':3. זה כולל גם את פט' א' 3:19 על ישוע לאחר מותו; השווה גם 1 פט' ד' ו'), 12 תלמידי ישוע במהלך חייו הארציים (מרקוס ג' 14; ו' 12; מת' 10.7; לוקס ט' 2.6; י':1); שליחיו ותלמידיו לאחר עלייתו של האדון לשמים (מרקוס טז:15; מעשי השליחים ה':42; 8:4.5.12; 9:20; 10:42; 14:7.15.21; תס א' 2:9; גל. .2,2; קורון א' 1.23; 15.1.2.11; רומ' 10.8; א"פ 3.8; קול' 1.28; ב' טי. 4.2; יוחנן א' 1.3.5 ועוד).

   בניגוד לנקודת המבט של יו"ר מועצת האק"ג, שניידר, העדות כה חיונית לסדר הישועה של הברית החדשה, עד שהפכה למשמעות הפעילות החברתית של יוחנן המטביל - יוחנן המטביל (סימן א, ב ואילך). ; מאט ג':3; יוחנן א' 23), ישוע (מרקוס א' 38) והשליחים (מרקוס ג':14; מעשי השליחים ו':2.4; א' לקור' א':17; ט':16; השווה גם ללוק ו': 13). זה מחייב שהעד יהיה שליח (רומים י, טו). יוחנן המטביל (יוחנן המטביל) נשלח על ידי אלוהים (יוחנן א':6.33). ישוע נשלח להטיף (מרקוס א' 38; מתי יב:18). פורמלית, יוחנן מכנה את ישוע השליח, ובו בזמן רומז על המסתורין של הפיכתו לאדם ועל הגאולה ככזו; לכן, המסר שלו הוא גם הנושא של תפילת האדון ואמונת שומעיו (יוחנן ג':17.34; 5.36-38; 7.28 ואילך; 10.36; 17.3.8.21 וכו'). הטפת השליחים נושאת את סמכותם של ישוע ולבסוף, האב שבשמים (לוקס י':16; ב' לקור' ה':20; טיטוס א':3; השווה לעברים א':2). בדרשותיהם נשמעת קריאת ה' (רומים י':14; מעשי השליחים כ"ו:23). הם ועמיתיהם לעבודה הם משרתים של אלוהים (א' תס' ג' 2; ב' קור' ו' ד') ושל משיח ישוע (א' ד' 1; ב' קור' יא 23; אפ' ו' 21; אל"ם א, ז; א' טמ"ד ד ו; רומי ט"ו, טז).

   אז, כדי לנקד את האני , נושא העדות שיו"ר ה-JTC רוצה להסתיר מהעם היהודי הוא הישועה שה' רק מתכוון להציע או זו שכבר פעלה באמצעות המשיח המשיח, שהוצעה לאנשים חוטאים. באמצעות עדות, הפיכתו למודרני - ללא העדפה לאישיות או לגזע! העדות היא מעשה קדוש של אלוהים (מרקוס 1:15; מאט 11:5; לוקס ד' 16-21; י':9; י"ז:21). אין למצוא אותו בתלמוד, כפי שטרם ראינו - עירוב של דעות משל רבנים שונים.

   תוכן העדות במהותו תמיד זהה, אך הדגש מושם אחרת. על פי המסורת של שלושת ספרי הברית החדשה (בשורות סינופטיות), יוחנן המטביל (המטביל) מטיף להופעתה הקרובה של מלכות השמים ולביאת המשיח, וקורא להמרה, כפי שחזה י'. 31:31-34 בקשר לברית החדשה. הוא מטיף לכביסה (טבילה) של פנייה לאלוהים האב לסליחת חטאים (מרקוס 1:4 ואילך; מאט ג':1; מעשי השליחים י':37; י"ג:24).

   על פי הבשורה (בשורה) של יוחנן (השליח), דרשת יוחנן המטביל (יוחנן המטביל), קודם כל, היא "עדות" לאישיות ולמסר של המשיח (יוחנן א' 7.15). 19-34; 5,33-35; ראה ... עם סימן 1.7 ואילך; מט 3.11; מעשי השליחים 13.25). ישוע מטיף גם לביאת מלכות שמים במובן זה שעם בואו יתקיים הזמן, כלומר גם יהודים וגם לא יהודים לא יהיו כפופים עוד לחוק (תורה), אלא יחיו באמונה חופשית. במוציא לפועל של דין ישוע, המביא את הדין החיצוני פנימה (יר 31.33 | ירם לא,ל) האדם, את מה שמלמדת אותנו הדרשה על ההר. לכן, זה מצריך גיור ואמונה במסר הישועה (מרקוס א' ד' ואילך). הוא מטיף למלכות השמים, לחדשות הטובות על מלכות השמים של אלוהים (מרקוס א':14; י"ג:10; י"ד:9; מת' ד':23; לוקס ד'43; ח':1), המילה (לוגוס) (סימן 2,2; 4,33), המצביע על כך שהוא מקיים את התחזיות של TANAKH (הברית הישנה) (לוקס 4:16-21; מת. 11:4 וחב' 10-15; לוקס 24:25-27.44 - 47; יוחנן ה':39.45-47).

   לעדות השנים-עשר במהלך חייו של ישוע יש אותו תוכן (מרקוס ו' 12; מתי י':7; לוקס ט':2; י':9.11). הם היו אמורים להעביר את עדות המורה (מתי י:27). לפיכך, לאחר עלייתו של האדון, הם הטיפו על מלכות השמים (מעשי השליחים 20:25; 28:31), בשורת אלוהים (בשורה טובה) (מרקוס טז 15; גל א' 11; קורת קודש א'). ט"ו, א'; אל"מ 1.23), - הבשורה (תס' א' 2.9; ב' קור' 11.7), המילה (מעשי השליחים 15.7), דבר ה' (מעשי השליחים 8.25; 15.35 ועוד), דבר אלוהים. (מעשי השליחים 13:5.46; פיל' א' 14; טיטוס א' 34, עברי י"ג:7), עדות אלוהים (לקור' א' ב' 1), על אמונה (גל' א' 23).

   הם המשרתים של הבשורה הטובה - הבשורה (אפ' 3.7; קול' 1.23), המילה (לוקס 1.2), הברית החדשה (ב' קור' 3.6). ההטפה שלהם, כמו הטפתו של ישוע, מכילה דרישה להמרה (מעשי השליחים ב' 38; ג' 19; י"ד 15; עברי ו' 1). מובן מאליו שהאדם ומעשי הקודש של ישוע עומדים במרכז ההטפה, שלא כמו בתקופת אחרית הימים שלנו (מעשי השליחים ח':12; כ"ח:31). הם מטיפים לישו מנצרת, למרות שאני עצמי מעולם לא השתמשתי במושג הזה, כי... לא הוריש לנו אף משיח מנצרת. בעדותי אני משתמש במושג אחר, דהיינו: "ישוע נולד בבית לחם" (ישוע, יליד בית לחם לפי הנביא מיכה ה, ב). הוא זה שאליו אנו פונים במילים: "אדוני, רחם!" (מעשי השליחים 2.36; 10.36; 11.20; 2 Cor. 4.5) ובנו של אלוהים (מעשי השליחים 9.20; 2 Cor. 1.19; יוחנן 20.31), שנמצא בקהילות המשיחיות של ישראל כיום, מעורר יותר ויותר מחלוקת.